בית כנסת יעל, פרשת "משפטים". שלושים למקס זינגר.
— מאת דניאל טאוב (תרגום ע״י יעל להמן)
דבר תורה זו מוקדש לזכרו של חברינו היקר מקס ז"ל שהיום הוא יום השלושים לפטירתו.
אות אחת יחידה בפרשתינו משקפת מאות שנים של ויכוחים ומחלוקות תיאולוגיים בין נוצרים ליהודים. זו האות "ו", האות הראשונה במילה הראשונה בפרשתינו. "ואלה".
מדוע פותחת הפרשה ב"ואלה המשפטים, ואלה החוקים". ולא בפשטות "אלה המשפטים, אלה החוקים"? רש"י מצטט את המדרש במכילתא בתשובתו" "כל מקום שנאמר אלה, פסל את הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני"
בכל מקום שהתורה משתמשת במילה "אלה" זה מציין שינוי מכל מה שהיה קודם, ובמקום שיש "ו" זה מסמל המשכיות.
זה נשמע כמו נקודה דקדוקית שרש"י מציין, אך זו בעצם נקודה פילוסופית. והוא ממשיך ומסביר: כפי שהמצוות בפרשת יתרו ניתנו בסיני, כך גם מצוות אלה, בפרשת משפטים ניתנו בסיני.
המצוות בפרשה הקודמת ובפרשתינו נראות כאילו באו מעולמות שונים. בפרשת יתרו אנו נמצאים בשׂיאו הרם של יציאת מצרים וּקריעת ים סוף, באורות ובברקים על הר סיני, וקבלת העקרונות המרכזיים של היהדות, עשר הדברות.
ב"משפטים" אנו נוחתים בבת אחת לקרקע. שוב איננו מצויים בפיסגה. אנו בחיי היום יום וענינינו הפעוטים, חוקי כסף ונכסים, תביעות נזיקין אישיות, דברים שאבדו ותקלות. הפרשה מכילה 53 חוקים, ומהווה בעצם בסיס ל-5 מתוך ה-6 כרכי החקיקה התלמודית ועקרונות המשפט.
יש שרואים בחוקים הכמעט אובססיביים משהו קוֹמִי. הנטייה לקחת עקרון יפהפה ולהפכו להר של כללים וחוקים. לקומיקאי אלון גולד (שאף התפלל כאן בבית הכנסת) עש טור משעשע על כך שיש להודות שאין ליהודים עץ אשׂוח שלחג המולד, שלו היתה מצווה כזו, כבר היו מפתחים סוגיות של מתי ומי ישחוט את העץ, אם מותר לגוי לכרות, פרטי הזמנים, הקישוטים ועוד, ועוד.
אבל נטייה זו לא תמיד נתפסה כהומוריסטית, במיוחד לא עד הנוצרים המוקדמים. הביקורתי ביותר היה שאול, יהודי שהפך לתלמידו של ישו, פאול. הוא תקף את היהודים כפי שרק מומר יכול לתקוף, ובמכתב לגלטאים, הוא האשים אותם על כך שדתם מבוססת על חוק במקום על אמונה. הוא אמר להם: אנחנו צודקים בשל אמונתינו, אף אחד אינו צדיק בשל חוקיו".
התקפות על הקיבעונות של היהודים על חקיקה, פִּלפּוּלים, נשמעו לאורך כל הדורות, לא רק בוויכוחים פורמליים, אלא גם בסטראוטיפים אנטישמיים. שיילוק ב"סוחר מונציה" רוצה את ליטרת הבשׂר לא בגלל שהוא צמא דם, אלא גרוע מכך, משום שהוא עורך דין!
כנגד כל ביקורות אלה שהיהדות מכתימה את יופיים של העקרונות של יתרו על ידי הלֶגָלִיזְם הצר של משפטים עומדת אות יחידה זו "ו", להראות, כדברי רש"י ששני אלה הם בלתי נפרדים. שניהם מסיני. הפרשן אברבנאל טוען שהקשר אף עמוק יותר. החוקים מפרשת משפטים אינם רק תולדה של עשר הדברות, הם עצמם הם עשר הדברות! הוא מסביר בפרטים שכל המצוות בפרשתינו הם הרחבת נושׂאי עשרת הדברות.
מדוע דבר זה הוא כה משמעותי? מה מייצגת ה"ו"? אני סבור שזה מייצג שני רעיונות יהודיים מרכזיים. הראשון הוא "לא בשמיים היא", התורה לא בשמים. יתרו מביא את החזון, אך הקב"ה נמצא גם בפרטים. בלי הפרטים, החזון אינו יורד לארץ, אינו מיושׂם. תרגום האידיאל לפרקטיקה הוא חלק מהגאוניות של היהדות. מחקר עדכני על הפילנטרופּיה בחברה הישראלית מעיד שחלק לא פּרוֹפּוֹרציונאלי מהתורמים לצדקה ,הם שומרי הלכה. לא בגלל שאחרים אינם דואגים לעני, אלא משום שההלכה היא מאוד יעילה בהפיכת עקרונות למעשׂה.
אך האות "ו" מראה גם כיוון נוסף. אם אידיאל זקוק לחוק על מנת להביא למעשה, אנחנו גם צריכים לזכור, כשמיישמים את החוקים, שהם אינם מעשים ריקים, הם ביטויים של הקול שיצא מסיני, חלק מרכזי בשליחות של היהדות.
ב-1961 ביקר הנשׂיא קנדי בסוכנות החלל של נאס"א, שם ראה פועל שוטף רצפה ושאל אותו לתפקידו. ענה הפועל: ״אני עוזר לשלוח אדם לירח״. כך אנחנו צריכים להבין שהחוקים המפורטים הם דרכינו לבטא משהו גדול יותר ליהדות ולעולם. ככתוב בספר דברים: "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה"
אות אחת מבליטה את שני העקרונות הללו. החזון שלנו חסר ערך אם אינו נטוע בעולם המעשׂי, והמעשׂים שלנו חסרי ערך אם אינם חלק משליחות וחזון.
אני סבור שאדם שהיו בו את שני היסודות היה מקס.
פגשתי את מקס לראשונה לפני יותר מ-35 שנה. התידדתי עם בניו שאול ואלכּס ז"ל במחנה קיץ בלוס אנג'לס. בשנה שלאחר מכן אלכס למד בלונדון. יום אחד אמר לי, הורַי בעיר, האם תרצה לסעוד אתנו. השבתי בחיוב ושאלתי: מה הם עושים? הוא סיפר ״אמי עורכת עיתון ארכיאולוגי, ואבי עוסק בחשיה גדולה.״ חשייבה גדולה? זאת התייחסות לשאלות הענקיות שאף אחד לא רוצה לחשוב עליהן: נשק להשמדה המונית, פיצוץ אוכלוסין, הפונדמנטליזם האיסלאמי. ״נשמע קצת מפחיד וּמדכא״, הערתי. ״לאו דווקא״, ענה אלכּס, ״הוא האדם האופטימי שתפגוש בחייך.״
וכך היה. מהערב הראשון במסעדת רוּבּין בלונדון עד לשׂיחתנו האחרונה בביתו ברחוב ברק, כל מה שאמר מקס בקולו הגרוף, נאמר באופטימיות עמוקה. גם בכתיבתו היה לוקח על עצמו את האתגרים הקשים ביותר של האנושות, את הסוגיות הבלתי נתפּסות (למעשה אחד הספרים שלו נקרא ״לחשוב על הבִּלתי ניתן לחשיבה״). הוא היה מסתכל בהם באופן רציני, בלי לְהֵרָתַע, בכל מורכבותם וסכנתם. ואז היה מסתכל עוד יותר חזק וּמגלה הבנה עמוקה וחיובית יותר, כזו שמשקפת את האמונה שלו שהאנושות יכולה להענות לאתגר.
הייתה לו דרך ייחודית להסתכל על העולם. במאמר חשוב אחד כִּוון מקס את חזונו הייחודי לעתידו של עם ישראל. זה היה מאמר בכתב העת "Moment" שכותרתו "עתידן מסתכל על העתיד היהודי".
גם כאן, במקום שאחרים עשׂויים לראות רק קשיים ואתגרים, מקס ראה הזדמנות היסטורית מדהימה. כן, יהודים מעולם לא היו חלק כה זעיר מאוכלוסיית העולם, אך העולם מעולם לא היה בשל או צמא למסר היהדות. הסביר גם מדוע: ״הרֵיאָלִיזם הבלתי נלאה של היהדות, הדבקות בחיי אדם, המחויבות לעבר, לחוק וּלתבונה, כולם פועלים לרתום את האידיאליזם העומד בבסיס היהדות כדי להפוך אותו ליעיל יותר."
סוד מתנת היהדות לאנושות, אמר מקס, הוא יכולתה לחבר בין אידיאליזם לפרקטיקה… בין יתרו למשפטים. מקס הבין גם את ה-׳ו׳ בכיוון השני. לא די לנו פשוט לעסוק בתִּרגול עיוור, עלינו להכיר בכך מעשׂים אלה מהוות ביטוי לעקרונות גדולים עבורנו ועבור האנושות. אפילו במשפטים שלנו עלינו לשׂים לב ליִתרו.
עלינו להכיר, כתב מקס, כי "היהדות נועדה ללמד דרך חיים הממלאת צרכים אנושיים בסיסיים. זוהי מערכת חכמה וּרגישה במיוחד להשבחת העולם על ידי עזרה לאנשים להיות טובים".
זו הבנה יוצאת דופן של היהדות, שמשקפת הרבה פילוסופים יהודים גדולים. אך יותר מכל מורה יהודי גדול, המאמר משקף את הפילוסופיה של בנו של מקס, אלכּס.
אולי ההיבט המדהים ביותר במאמר המדהים הזה הוא מתי בדיוק נכתב. פורסם פחות משלושה חודשים לאחר נפילתו של בנו אלכּס בלבנון. לא ייאמן שכבר מקס תיאר את האופן בו הוא וסוזן ומשפחתם יבחרו להגיב לטרגדיה הגדולה, בכך שראה אפילו כאן הזדמנות לחנך אחרים לתחושה מעוררת השראה של המשמעות של להיות יהודי.
הקדיש מקס את מאמרו לאלכּס וכתב בהערת השוליים כי המאמר משקף את "הרעיונות שהביאו את אלכּס לישראל ואליהם הקדיש את חייו".
גם אלכס ראה את הקשר בין יתרו למשפטים. הוא ביטא זאת בדרכו שלו: "אם בני אדם הם שרירים אז היהדות היא תוכנית כושר שמטרתה להביא כל שריר למלוא הפוטנציאל שלו, הן כאינדיבידואלים והן כחלק מכלל גדול יותר."
אלכּס היה כמו מקס, מקס היה כמו אלכּס, במובנים רבים. מימד אחד, לדעתי, הוא שבכל מה שכתבו וּלמעשׂה כל מה שעשׂו, לצד החָכמה והחום והאנושיות, הוא אתגר עבורנו. לאמן את השרירים האלה, להיות הטובים ביותר שאנחנו יכולים להיות, לממש את הפוטנציאל, לעזור לממש את הפוטנציאל של העם היהודי, ולהאיר את האור הזה בכל העולם.
אם מסוגלים לעשות זאת, כתב מקס, סיכויי העתיד הם פשוט בלתי מוגבלים. כפי שמקס סיכם את מאמרו: "היהדות עד כה הייתה כּוּלו הקדמה … המופע האמיתי עומד להתחיל".
יְהִי זִכְרוֹ בָרוּךְ.
Beit Knesset Yael – Parshat Mishpatim: Shloshim of Max Singer ז״ל
— Daniel Taub
This dvar torah is dedicated to the memory of our dear friend Max Singer ז״ל whose shloshim we marked today.
A single letter in this week's parsha reflects centuries of theological debates and disputations between Christians and Jews. That is the letter 'vav', the first letter of the first word of this week's parsha: ואלה, "and these".
Why does the parsha start "V'eleh hamishpatim" "And these are the laws…", not simply "Eleh hamishpatim" "These are the laws"? Rashi, quoting the Midrash in the Mechilta, answers: כל מקום שנאמר אלה, פסל את הראשונים. ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני.
"Wherever the Torah uses the word “these” it signals a break with what has been stated previously. Wherever it uses the term “and these” it signals a continuity."
It sounds like a grammatical point that Rashi is making but it's really a philosophical one. He goes on to explain: "Just as the former commands [in the previous parsha of Yitro] were given at Sinai, so these [commandments in our parsha Mishpatim] were given at Sinai."
The commandments of last week's parsha and this week's parsha seem to come from different worlds entirely. Last week, in parshat Yitro, we remain at the high altitude of the exodus from Egypt and the splitting of the red sea, with trumpets and lightening at Mount Sinai, and the giving of Judaism's core principles, the 10 commandments.
This week, with parshat Mishpatim we come down to earth with a bump. No longer at high altitude, we are down in with the nitty gritty of daily life, with detailed laws addressing mundane practical matters: financial and property laws, personal injury litigation and criminal damages, the rules of lost items and agriculture. In fact, this one parsha contains not only 53 laws in itself but it is the basis for five or six tractates of Talmudic legislation and rulemaking.
Some see something almost comic in this obsessive legality, this tendency to take a beautiful principle and turn it into a mountain of rules and regulations. The comedian Elon Gold (who has even davened in this shul) has a popular routine in which he thanks heaven that Jews don't have Christmas trees. If they did, he says, there would be a tractate of laws with thousands of rules: "How do you shecht the tree? Where you shect the tree? If it has a blemish can you cut it down at all? Can a goy cut the tree down for you? And so on."
But this tendency has not always been looked at humorously, especially among early Christians. Most critical of all was a Jew, Saul, who became Jesus disciple Paul. He attacked the Jews as only an ex-Jew can, and in his Letter to the Galatians he accused them of basing their religion on law instead of faith. He told them "We are justified by our faith, by law none shall be justified".
Attacks on the Jewish fixation with legalism and "pilpulism" echoed down through the generations, not only in formal disputations, but also feeding into antisemitic stereotypes. Shylock, in the Merchant of Venice, wants his pound of flesh not because he is bloodthirsty, but because he is worse than that – he is a lawyer!
Against all these criticisms that Judaism is muddying the beauty of the sublime principles Yitro with the narrow legalism of Mishpatim stands this single letter vav, to show , as Rashi says, that these two are indivisible. They are both from Sinai. In fact the commentator Abarbanel argues that the connection is even deeper The laws in parshat Mishpatim are not just from the same source as 10 commandments, they are the 10 commandments. He explains in detail that all of the mitzvot in our Parsha are actually an expansion of the themes presented in the aseret hadibrot.
Why is this debate so significant? What does this little vav actually mean? I think it reflects two central Jewish ideas. First that לא בשמים היא Torah is not in the heaven. Yitro contains the vision, but G-d is in the details. Without the details, the vision cannot come down to earth; it won’t be implemented in practice. That translation from ideal to practice is part of the genius of Judaism. A recent survey about philanthropy in Israel noted the communities in Israeli society that give most to tzedakah are those that follow halacha. Not because others don’t care about the poor, but because halacha is an extraordinarily effective mechanism for turning high principles into daily practice.
But the letter vav works in the other direction too. If ideals needs law to bring themselves into practice, we also need to remember, when implementing those laws, they are not simply mundane practices; they too are the expression of the voice on Sinai, an integral part of the Jewish mission.
In 1961 President JFK visited the NASA space programme. He saw a janitor mopping the floor and asked him what his job was, The Janitor replied "I'm helping put a man on the moon'. We too need to realise that these detailed laws are our way of being part of something bigger – for the Jewish people and the world. As we read in Sefer Devarim: כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה.
"For [these laws] are your wisdom and understanding in the eyes of the nations, who will hear all these laws and say, how wise and understanding is this great nation"
A single letter encapsulates these two key principles of Judaism: Our vision has no value if it is not rooted in the worldly practice, and our practice has little value if we do not recognise that it is the fulfillment of our mission.
I think someone who deeply recognized both of these principles was Max.
I first met Max more than 35 years ago. I had become friendly with his sons Saul and Alex ז״ל at BCI camp in Los Angeles. The following year Alex was studying at LSE in London. One day he said to me, My parents are in town, would you like to join us for dinner. I said sure, what do they do? He said, "My mum edits an archaeology journal, and my dad, well he deals with Bigthink." Bigthink? The big questions no-one wants to think about: weapons of mass destruction, the population explosion, Islamic fundamentalism Sounds a bit scary and depressing, I said. Absolutely not, said Alex. He is truly the most optimistic person you could hope to meet.
And he was. From that evening in Reuben's restaurant in London to our last conversation in his home in Barak street, whatever he said, in that deep gravelly voice, was infused with a profound optimism. In his writing too, he would take on humanity's toughest challenges, the unthinkable issues (in fact one of his books was called Thinking about the Unthinkable). He would look at them hard, unflinching, in all their complexity and danger. And then he would look harder and find an understanding that was deeper and more positive, one that reflected his conviction that mankind could and would rise to the challenge.
It was a unique way of looking at the world. And in one important article Max directed that unique vision towards the future of the Jewish people. That was an article in Moment magazine titled "A futurist looks at the Jewish future".
Here too, where others might only see difficulties and challenges, Max saw an incredible historic opportunity. Yes, Jews have never been such a tiny part of the world's population, but the world has never been as ripe or thirsty for the message of Judaism. He explained why: "Judaism's relentless realism, devotion to human life, commitment to the past, to law and to reason, all work to harness the idealism that is at the heart of Judaism to make it more effective."
The secret of Judaism's gift to mankind, said Max, was its ability to connect idealism to practice, to connect Yitro to Mishpatim.
Max also understood the vav in the other direction. It's not enough for us to simply engage in blind practice, we have to recognize that these practices are the expression of great principles for us and for mankind. Even in our Mishpatim we have to keep sight of the Yitro.
We need to recognise, he wrote, that "Judaism is intended to teach a way of life that fulfills basic human needs. It is an extraordinarily wise and sensitive system for making the world better by helping people to be good".
This is an extraordinary understanding of Judaism. It echoes many great Jewish philosophers,. But more than any great Jewish teacher, the article reflected the philosophy of his son Alex.
Perhaps the most remarkable aspect of this remarkable article is when it was written. It was published less than three months after Alex fell in Lebanon. Incredibly Already Max was already charting the way in which he and Suzanne and their family would choose to respond to the tragedy, by seeing even here an opportunity to educate others to an inspiring sense of what it can mean to be a Jewish.
Max dedicated his article to Alex and wrote in a footnote that the article reflected "the ideas that brought Alex to Israel and to which he devoted his life".
Alex, too, saw the connection between Yitro and Mishpatim. He expressed it in his own way: "If humans are muscles then Judaism is a fitness program whose goal is to bring each muscle to its fullest potential – both as individuals and as part of larger whole."
Alex was like Max, Max was like Alex, in many ways. One dimension of that similarity, I think, is that in everything they wrote and in fact everything they did, alongside the wisdom and warmth and humanity, is a challenge to of us. To train those muscles, to be the best we can be, to fulfill our own potential, to help fulfill the potential of the Jewish people, and to shine that light for the world at large.
If we are able to do that, Max wrote, the prospects for the future are quite simply unlimited. As Max concluded his article: "Judaism up to now has all been prologue… the real show is about to begin".
יְהִי זִכְרוֹ בָרוּך